סיפור לידה- דרור ירדן

מזהירה מראש- לידה טבעית לא הייתה כאן אך היה חתיכת מסע

מה שיהיה יהיה..

מאוד קשה לי לרשום את סיפור הלידה שלך, שכן הוא נכתב אחרת בראשי אלפי פעמים. מהרגע שגיליתי את שני הפסים (המפתיעים מאוד) על המקלון כבר ידעתי איך תיראה הלידה שלך – בבית, מוקפת בתמיכה של אהוביי, בתוך בריכה, יולדת אותך בעצמי אל ידיי.

התסריט הזה, שנחלם בלילה או בהקיץ אלפי פעמים כבר נהיה כל כך מוחשי שיכולתי לתאר לפרטי פרטים את תחילתו וסופו של כל ציר, את הרגע שתחליק ממני לאוויר העולם, ואת התיקון, שבלידה טובה לילד שלי.
ההריון שלך הגיע חמש וחצי שנים אחרי שאחיך הבכור הגיח לעולם בקיסרי חירום טראומתי, שהשאיר אותי בידיעה שקיסרי הוא אסון, לי ולילדי. שלוש שנים אחרי שאחיך הגדול נולד בויב"ק, שהיה קשה, מאתגר והשאיר אותי עם הרבה אמונה בגוף שלי ומעט מאוד אמונה בצוות הרפואי של בית החולים. ארבעה חודשים אחרי לידה פונדקאית מעצימה וטובה. לידה במרכז הטבעי בלניאדו, ששעתיים אחריה כבר הלכתי הביתה למשפחתי. שבוע אחרי הלידה נכנסתי לניתוח חירום של בקע טבורי, הניתוח קשה, ההחלמה עוד יותר, מי חשב בכלל על הריון?

ואז הגיעו הבחילות. הן היו קשות כל כך שלא היה ספק. בכל זאת קונה ערכה, שני פסים חזקים וברורים שלא מותירים מקום לספק – אתה כאן. כל תחילת ההריון מלווה בפחדים בגלל הניתוח, האם נוכל לשמור עליך פיזית? הרופאים מאשרים ואנחנו מתחילים את המסע.
שלושת החודשים הראשונים עוברים כסיוט אחד ארוך ומתמשך, אני והשירותים מפתחים יחסי אהבה ואני בוגדת בהם רק עם המיטה. בסקירה הראשונה שוב חדשות רעות, יש מום שעלול להעיד על בעיות. ואני, שנשבעתי לא להילחץ בהריון הזה, לא להיבדק מיליון פעם לחינם, אני מחליטה לחכות לסקירה השניה ולראות מה יהיה בה. בינתיים בחשש קל מתחילה לחפש את המיילדת שלנו. מחפשת וגם מוצאת, היא מושלמת עבורנו, כוח נשי במיטבו, מרגיעה ומעצימה. אני מתחילה לחלום את הלידה.

בסקירה השניה הממצא נעלם, אך החשש נשאר. עוברים בדיקה שנשלחת לארה"ב וממתינים בחשש לתוצאה. בשבוע 31 מגיעה סוף סוף התשובה – אתה מושלם. בדיוק כפי שידענו.
לאורך ההריון הזה קורים כמה תהליכים, בעיקרי שבהם אני מחליטה לא לתת לפחד לשלוט בי. אני מוותרת על המעקב הסטנדרטי, בוטחת בך ובי שהכל בסדר. זה ההריון הראשון שאני לא מעמיסה על עצמי ועליך עשרות אולטרסאונדים ומוניטורים. גם את החשש מסכרת פתרתי הפעם בדרכים אחרות, מסרבת להעמסת סוכר ומבצעת מעקב בבית, נפרדת לשלום מסוכר וגלוטן – העיקר שלא תהיה גדול מידי.

בשבוע 33 אני מתעוררת סוף סוף מאשליית הזמן,אתה אוטוטו כאן! אחרי פגישה עם המיילדת שלנו אני מתחילה ללקט את הדרוש ללידה. בשבוע 36 אנחנו עוברים דירה, הימים ארוכים ואתה מתנהג למופת, מקל עליי את המעבר פיזית, ובועט ללא הרף כשאני מנסה להיזכר אם הרגשתי תנועות היום. בבית החדש ההתרגשות וההכנות בשיאן. חברה אחת דואגת לבריכה, חברים אחרים למשאבה, עוד חברים לצינור, חברה אחרת אוספת בהתמדה בגדי ניובורן ואני מכבסת אותם בהנאה. שבט שלם מתכונן ללידה שלך. הכל כבר מוכן, אפילו תיקנו פנצ׳ר בבריכה, ניקינו וניפחנו אותה יחדיו. על המקרר רשימת – "מה לעשות כשמתחילה לידה" עבור יובל ורשימת טלפונים חשובים למי שייקח את הבנים. ארגזי הלידה עומדים מלאי כל טוב ומחכים לתורם בסבלנות.

שבוע 38, אני ניגשת לבצע הערכת משקל. קצת סיוט במרפאה שלא מקבלת את עניין חוסר המעקב, אבל המידע בידי, אתה במשקל מצויין ובמנח ראש, רק מחכה להיוולד. באותו ערב חברות עורכות לי מעגל לידה שונה ומרגש, אני מתמלאה באנרגיות של לידה, נשאר רק שתבחר לצאת.

שבוע 40, שבת. יובל לקח את הילדים לרכיבה ואני מכינה להם קובה סלק וצ׳ורוס, אני במטבח כשברקע מתנגנת רשימת השירים ללידה. השיר שלך, זה שדמיינתי לאורך כל ההריון היה השיר happy.

דווקא באותו היום מתחברת לשיר מה שיהיה יהיה של התקווה 6. שואלת את עצמי למה דווקא אליו, הרי ברור שהכל בשליטתי, אני יוצרת את הלידה שלי, עשיתי הכל כדי שתהיה מושלמת, הרי היא חייבת להיות מושלמת, נכון?

יום למחרת אני אמורה לפגוש את המיילדת, ביום שייזכר כתחילת הסופה ששיתקה חצי מדינה. אני מוותרת על הנסיעה הארוכה אך המיילדת מבקשת שאסע לבדוק שהכל בסדר איתך, אחרי הכל כבר הרבה זמן לא בדקנו מה שלומך ואני עם צירים בכל לילה כבר שבועות. אני נוסעת לבי"ח כרמל. במוניטור צירים סדירים. אתה קצת מנומנם ומלחיצים אותי נורא. אני מנסה להתמרכז שוב לתוך עצמי, שותה מיץ ואוכלת חטיף תמרים, אתה סוף סוף מתעורר ואני מועברת לבדיקת רופא. בבדיקה לשמחתי הרבה הדבר הראשון שאני רואה הוא את החיוך הכובש של ד"ר קידר, כזה שמאשר לי שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר. הוא מניח את המתמר על ביטני ומחפש את הראש, אבל איפה אתה? הנה אתה, שוכב לך לרוחב, ראש בצד ימין, טוסיק בשמאל וגפיים בתעלת הלידה.

"מה שיהיה יהיה, אין לנו יד בזה, הגורל יסתדר עם עצמו. אנחנו כאן כדי לחיות עם זה ועם כל מה שבא ויבוא"

השיר המדוייק הזה יתנגן בראשי מאות פעמים בימים הקרובים, כמנטרה. אני חושבת שזה הרגע שבו איבדתי את זה. הדמעות יצרו נהר, ד"ר קידר מנסה להרגיע, אולי עוד תתהפך, אולי ננסה היפוך, וגם אם לא אז קיסרי, וזה לא סוף העולם. הוא רק לא יודע שעבורי, עבורי זה סוף העולם. מתקשרת בייאוש למיילדת שלנו, היא מתייעצת הלאה וחוזרת עם התשובה שפחדתי ממנה יותר מכל – בתנאים האלה אין סיכוי ללידה רגילה, בטח שלא בבית. אני חותמת סירוב לאישפוז וחוזרת הביתה, ללילה נטול שינה ומלא בכי.

מכאן מתחיל שבוע מלא תקוות ואכזבות, מנסה כל דבר.. עמידות נר, בן גוריון, הליכות, קפיצות וכל עצה שקראתי/שמעתי/ראיתי. ביום שלישי מנסים היפוך חיצוני, אתה לא זז, וכשאתה זז מעט מיד אתה חוזר בחזרה. "היפוך לא יהיה כאן, זה הזמן לדבר על קיסרי" קובע ד"ר דמתי ושולח אותי לטרום ניתוח. אני בוכה בדרך למרדים, בוכה בשיחה איתו, תוך כדי שאני מספרת לו מה היה בניתוח של איתן והוא מבטיח לי שהפעם יהיה אחרת. אני בוכה בדרך חזרה למיון, בשחרור הביתה וביומיים שיש עד הניתוח. אני ממשיכה לנסות להפוך אותך, בכל דרך טבעית שעומדת לרשותי, ואתה בשלך.

ביום רביעי נופלת עליי ההכרה שזה יקרה, אני לא אלד, אתה תגיע אלינו בניתוח, ומכאן אני חייבת לצמוח. אנחנו מוציאים את האוויר מבריכת הלידה, מפרקים את הארגזים, מכינים תיק לבית החולים ואני מתחילה להכין תוכנית לידה – כי העיקר כרגע הוא למזער נזקים ולמקסם את מהירות ההחלמה שלי. ברביעי בלילה מתאשפזת בהיי ריסק עם צירים סדירים, מתפללת שלא תצא לפני הזמן, שלפחות לא יהיה ניתוח חירום. זה לילה סיוטי, מלא בכי ופחדים. אני מנסחת צוואה ומכתבי פרידה לילדים, ומבינה ממה אני באמת מפחדת – מכרה שנפטרה תוך כדי ניתוח, וחברה שנשקה למוות, שבוע לקח לה להתעורר, שבוע שבו לא ידעתי את נפשי מרוב פחד ודאגה. אני מפחדת למות, אני מפחדת שלילדים שלי לא תהיה אמא. מתוך המחשבות האלה אני נרדמת לשינה טרופה של שעתיים.

בבוקר הניתוח אבא וסבתא מגיעים. אני עוד לא מעכלת שאני נכנסת מרצון לניתוח קיסרי, לא מעכלת שבעוד כמה שעות אהיה אמא לשלושה. כל הצוות מקסים וחייכן. הם מכינים אותי לניתוח ואני מגלה שיחד עם ד"ר קידר ינתח אותי ד"ר עידו המקסים, זוג המחייכים, אני בידיים טובות. רגע לפני שמתחילים נכנס ניתוח חירום, אני מגולגלת החוצה והמתח שהצטבר במשך ימים פורץ בצורת צחוק משחרר, מתבדחת עם הסניטר שזה הניתוח הכי מהיר ולא כואב שעברתי בחיי. אני מחכה שוב בהכנה לניתוח יחד עם יובל, שומעת שוב ושוב את השיר שלי, שלנו. תמונה אחרונה והנה נכנסים. המרדים המקסים שנפגש איתי הוא אכן המרדים בניתוח, הוא מקסים ומתחשב ומסביר לי כל פעולה. תולים וילון ירקרק מול עיניי, מכניסים את יובל, חיוכים משני הד"ר והתחלנו.

אני מחזיקה את יובל ביד הפנויה, מדמיינת את שנינו בבריכה. הנה אני לוחצת, או יותר נכון לא לוחצת, בדיוק כמו שדמיינתי – הגוף דוחף אותך החוצה מתוכי. אני שומעת את הרופאים בחצי אוזן. אתה מסובך, הם שוקלים אם להוציא את יובל, ואיך בכלל מחלצים אותך מהמצב שבו היית. המרדים לוחש לי לא להקשיב, שהכל יהיה בסדר ואתה עוד רגע כאן. אני כבר לא בבריכה, אני כאן, תחת אורות הניאון, רק מחכה לשמוע אותך בוכה. שתי דחיפות, משיכה ואתה כאן. היית כל כך מסובך עם החבל שלרגע לא היה ברור אם יצליחו להוציא אותך בחתך רגיל. ד"ר קידר יגיד לי לאחר מכן שלא היית שורד יותר מכמה צירים חזקים, הוא מבין ויודע כמה רצינו שיהיה אחרת. אבל זה באמת אחרת, בניגוד לניתוח של אחיך הבכור כאן לא היו אופציות אחרות, זה היה עניין של חיים ומוות. והחיים שלך חשובים מהכל. לוקח עוד רגע עד שתבכה ועוד רגע עד שאזכה לנשק אותך.

אתה יוצא עם אבא, לא לפני שאני מחליפה איתו מבט שמוודא שהוא יודע מה לעשות. זה הרגע להסביר שהיו כמה דברים שבדקתי לפני שהחלטתי איפה יהיה הניתוח כמו הליווי אחרי הלידה. החשוב שבהם היה לוודא שלא יפרידו ביננו כלל, עד כמה שניתן. אני חותמת על טופס שאוסר ביצוע כל פעולה רפואית בך עד שלא אצא מהתאוששות ואהיה לידך. סבתא ואבא תודרכו היטב – אף אחד לא נוגע בך, אתה לא שוכב בעריסה ולא נכנס לתינוקיה. המנשא שלך מחכה מתחת לחולצה של אבא ושם תחכה לי. אתה יוצא ואני מבינה שעכשיו תורי, אני חייבת להגיע אלייך כמה שיותר מהר, בשבילך ובשבילי.

המרדים מציע לי טשטוש קל ואני מסרבת. הוא מסביר לי כמה חשוב שאשן עכשיו ואצבור כוחות. במקום זה אני מתחילה לדבר אל הגוף שלי, להסביר לו שנולדת ושזה הזמן להתעורר. אני מובלת להתאוששות, מלווה בחיוכים של הצוות הרפואי המופלא שניתח אותי. בהתאוששות מקבלת את פני סוזי, שמנסה ממש לשכנע אותי לקחת קצת טשטוש ולישון, יש לי לפחות שעתיים שם לטענתה.אני מסרבת ומסבירה לה שיש לי מטרה, תוך שעה אתה יונק עליי. היא מחייכת, מציעה לי לנוח בכל זאת אך מציינת שהיא מכבדת את בקשתי. אני מתחילה במסע של הזזת אצבעות הרגליים וסחיטת קולסטרום, להעיר את הגוף. סבתא באינטרקום, מבקשת למסור לי שאתה על אבא ושלא אדאג (רק מאוחר יותר היא תספר לי איזה מאבק זה היה). אני נרגעת, אתה שמור ומוגן.

45 דקות מהרגע שנכנסתי להתאוששות אני מסוגלת להרים רגליים ומשוחררת לאחר כבוד למחלקה. הסניטר שמגיע הוא חמודי, אותו סניטר שפגשתי בתחילת ההריון שלך. הוא לא מאמין שתוך שעה אני בדרך למחלקה, ועוד יותר לא מאמין שיובל מחכה לי איתך במנשא, ושכל מה שמעניין אותי זה להניק אותך. והנה, אתה איתי. לא יונק, בעיקר נושך, אבל עור לעור על החזה. אני לא צריכה יותר מזה. הנה, נולדת ילדון שלי. לקח לנו שעה וקצת, אבל אתה איתי.

מאותו הרגע לא נפרדנו, למרות נסיונותיהם והפחדותיהם של צוות התינוקיה. אני מתאוששת בקצב מסחרר, מאמנת אותך ליניקה ואחרי קצת חריקות אתה יונק בשקיקה. אחרי ארבע שעות אני כבר קמה להתקלח, נדהמת מהמהירות בה הגוף מתאושש כשאתה איתו. למחרת מגיעים האחים הגדולים שלך, אנחנו משפחה.

הימים והלילות במחלקה עוברים כסיוט אחד ארוך (ותודה לאמא שלי שאין מספיק מילים כדי להודות לה על כל מה שעשתה) ותוך יומיים אנחנו כבר בבית. הלידה שלך העבירה אותנו חוויה. Humbling experience כך תיארתי אותה לרופאים. ההבנה שלא משנה כמה ניסינו, לא משנה מה עשינו, לך הייתה את דרכך. היה לנו מסע לעבור יחד, והנה – הצלחנו!