הגעתם לפגיה – ומה עכשיו? חמש עצות להתמודדות מיטבית עם תינוק בפגיה

איך בכלל הגענו לפגייה?

אמנם חוויית הפגיה שלנו לא היתה בגלל לידה מוקדמת, לביא הגיע כמעט בדיוק בתאריך (היחיד מבין אחיו) אך הוא נולד בניתוח קיסרי חירום ללא דופק ונשימה. קצת על מה שהוביל ללידה ועל הפוסט טראומה שאחריה תוכלי לקרוא כאן.

רגע אחרי שהתעוררתי במחלקה בתום הניתוח, גיליתי מציאות חדשה ולא מוכרת. מציאות של אורות, קולות וצינורות. סטריליזציה, סטורציה ועוד שלל ביטויים מפחידים עם שמות ארוכים שיחד עם חוסר הוודאות וחוסר הידיעה היו מפחידים נורא. אף אחד אף פעם לא מכין אותך למה זה אומר לצאת מלידה בלי תינוק. איך זה מרגיש שאין אפשרות לגעת בתינוק שלך, להחזיק אותו, להניק אותו.

השעות הראשונות בפגייה לפחות עבורי היו בלתי נסבלות, כאמא ל 3 ילדים שלא נפרדו ממני לרגע, הריחוק הזה היה בלתי אפשרי, הרעיון שאני לוחצת על כפתור ומחכה לאישור להיכנס לראות את הבן שלי היה בלתי נתפס בעיניי. אני לא זוכרת בדיוק מה ניסו להסביר לי, לא ממש הייתי במצב להקשיב, הם דיברו על נהלי פגייה ואני הבטתי לעריסה שהשם ירדן מתנוסס עליה, שכב שם משהו, יצאו ממנו מיליון צינורות, אני די בטוחה שהיו שם יותר צינורות מתינוק באותו הרגע.

לאט לאט נכנסנו לשגרת פגייה, שגם אותה העברתי בדרכי. הייתי עם לביא עליי כל היום, כל יום, פרט לביקורי רופאים שבם נדרשתי לצאת. עברנו שלבים ב"שרשרת השחרור" כשהמטרה הנכספת היא לצאת מטיפול נמרץ לפגיה הרגילה ומשם הביתה.

אני חוויתי פגייה קצרה יחסית (נוראית, קשה וטראומתית, אבל קצרה) אני מעריצה הורים שחווים פגייה ארוכה (פגייה בכלל, ארוכה בפרט) זה קושי אדיר ולא מדובר, כי בדיוק כמו בכל חוויה, אף אחד לא רוצה לזכור ולדבר על הרגעים הקשים והמכוערים, הזכרונות הם תמיד מראיית הטוב, כשהשתחררנו מהפגייה אני זוכרת שלא הצלחתי להבין איך חברה טובה הביאה עוד ילדים לעולם אחרי "חוויה" כזו עם בכורתה.

כמה טיפים מניסיוני, להתמודדות במצב הבלתי נתפס הזה

הטיפ הטוב ביותר שלי מהחוויה שלנו- הכל יהיה טוב יותר וברור יותר מחר.

תעברו כל יום בהסתכלות על היום, גג מחר. לא חושבים קדימה יותר, לא דואגים לעוד שבוע או שלושה חודשים. לא חושבים על מחרתיים. רק על היום. איך הוא אוכל את הארוחה הזו. מה הסטורציה עכשיו. מתי ואיך אפשר להחזיק אותו. וגם לכם – מה אכלתם היום? מתי תלכו לישון? שתיתם מספיק?

תשאלו שאלות

 לא תמיד תקבלו תשובה, לרוב תרגישו טרחנים מציקים, אבל תשאלו, תבינו. יש כל כך הרבה נהלים, בדיקות, צינורות, מכשירים והכל מפחיד ומאיים יותר כשלא יודעים למה הוא משמש.

זה הצוות וזה המצב- והם עושים את הטוב ביותר שהם יכולים

אין להם אופציה להחליף אותך, והם גם לא רוצים או אמורים. הם כאן כדי לדאוג שהגור הקטנטן הזה ישאר בחיים ויגיע אלייך לידיים. לפעמים זה ממש קשה לראות אותם מטפלים בקטנטנים כשאתם לא מסוגלים, אבל גם זה עוד יגיע.

לפעמים הם עייפים ממש ואין להם סבלנות, לפעמים הנוכחות שלי ממש נמאסה עליהם (בכל זאת הייתי שם בכל רגע אפשרי) וכל כמה דקות מישהו שאל אם אני לא רוצה ללכת קצת לנוח כי גם אני בעצמי אחרי ניתוח.

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה

גייסו מסביבכם תמיכה

הפגיה היא מסע ולא ספרינט, תיידעו את מי שסביבכם שכרגע הלידה התארכה, ועד השחרור ליבכם וגופכם בפגייה, אז אין אופציה לחזרה לשגרה/עבודה, גם שיחות טלפון ארוכות או ביקורים הם נטל ולא רצויות כרגע, אוכל חם בהחלט יעזור, גם קפה או פינוק למקלחת חמה.

וזה ממש חשוב – קבלו את כל העזרה שאתם יכולים. בפגיה אסור לאכול או לשתות, אני הייתי כל כך בשוק שבמשך יומיים אכלתי אוכל בית חולים קר שחיכה לי במגש על המיטה לרגעים שבהם היה סבב רופאים ויצאתי מהפגייה.

אחרי יומיים חברות שלחו לי סושי והרגשתי איך האכילה הזו משנה את הכוחות שלי ומשיבה לי אנרגיות, חשוב שלא תשכחו את עצמכן ותדאגו לכן, או לפחות תצליחו לתמלל את הקושי לאחרים (ואם לא הצלחתן, שילחו להן לינק לכאן שיבינו את הרמז).

תזכרו שיום אחד זה יגמר

לסיכום חווית הפגייה שלנו אומר, שזה היה קשה עד בלתי אפשרי. ישבתי שעות מול שעון שהוקדש לצוות הפגייה על ידי הורים שהשתחררו, וזה בעצם הדבר היחיד שהזכיר לי שיש חיים מחוץ לפגייה, שיום יבוא וזה ייגמר ואני אחזור לילדים ולחיים הרגילים.

וזה נגמר, והוא פה, פעוט חמוד ומתוק, ועדיין לפעמים, בעיקר בימי ההולדת שלו, הוא עבורי התינוק חסר האונים בפגייה.